LTP בניהול

LTP בניהול (לטף) ו-FOMO מה זה בכלל?

המושג FOMO מתאר תופעה מוכרת וידועה Fear from missing out החרדה או החשש מהחמצה.

מדובר בתופעה שמתארת מצב שבו קיים חשש מהמחמצת חוויות או התרחשויות שאחרים נהנים מהן. התופעה הזאת רחבה והיא יכולה להיות פחד מהחמצה של אינטראקציה אנושית, עסקית, ארגונית או התרחשות מספקת אחרת. 

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת וחלק מהתקשורת והקשר הוא באינטרנט וברשתות החברתיות, יש יותר "במות" לסבול מהתלות הזאת. העובדה שבכף ידנו יש מכשיר שמציג את מה שאולי קורה במקום אחר, מעצים את ה-FOMO.

מומלץ לקרוא את המאמר שלנו שפורסם בכלכליסט על הפחד מהחמצה בשוק העבודה.

בקצרה פומו הוא הפחד או החרדה מלהיות מנותק, מלא לדעת מה קורה היכן שהוא אצל מישהו. בעולם העבודה זה יכול לבוא לידי ביטוי כאשר אנחנו רואים ביומן זימון לישיבה בין מנהל בכיר למי שעובד תחתיי בעוד שאני לא הוזמנתי, ישיבה שבה יושבים כל העמיתים שלי בלעדיי, או דוא"ל תפוצה שנוגע לעיסוקי אך איני מכותב אליו. אפילו ממפגש חברתי אחרי העבודה שלא הוזמנתי אליו, או חתונה של עמית מהצוות. 

לתופעה עצמה יש תגובות פיזיות ונפשיות. זה יכול להיות הזעה, שינוי התנהגותי שמושפע מהפחד ומרמה נמוכה של סיפוק צרכים ועד לדיכאון.
הפומו הוא למעשה הבסיס ללט"פ LTP Losing The Present. להפסיד את ההווה או במילים ברורות יותר, החשש מהחמצה של ה"אולי" ו"הרחוק", מקטין את הקשב שלנו ל"כאן ולעכשיו" – למציאות הנוכחית.

להצטרפות לערוץ הטלגרם של אימ.טק – כל תכני הניהול הכי רלוונטיים במרחק של הקלקה.

LTP בניהול והעולם הטכנולוגי

בעולם הטכנולוגי, היכן שחברות משקיעות מאמיצים רבים בתחושת השתייכות ומחוברות, הפומו מועצם, כי ככל שאני מרגיש שאני מחמיץ או מפספס אירועים או התרחשויות שאחרים לוקחים בהם חלק, אז מקומי נע (לתפיסתי) ממרכז העניינים הצידה. התופעה הזאת יכולה להשפיע על תחושת הערך והמשמעות של עובדים ומנהלים, ומכאן המרחק מגריעה בתפקוד וירידה בתפוקה, הוא קצר.

כאשר מנהלים פועלים כדי להקטין את הפחד מההחמצה הם בעצם מקטינים את הקשב שלהם להווה, למי שמולם, למי שתחת אחריותם.
עובדים צריכים ורוצים את הקשב והמיקוד של המנהלים שלהם בהווה, במה שקורה כאן ועכשיו.

איך אדע אם אני בסיכון ל-LTP בניהול? 

איך אדע אם אני בסיכון ל-LTP בניהול? זאת תשובה פשוטה, כמנהל בפרט וכעובד בארגון בכלל, יש לנו אינטראקציה אנושית עם גורמים רבים, עובדים הכפופים לנו, ניהול מטריציוני, עמיתים ומי שמנהל אותנו. שאלות שנכון לשאול את עצמנו כדי לבחון האם אנחנו כבר סובלים מ-LTP:

• האם מתלוננים או מלינים שאין לי קשב?
• האם מזכירים לי דברים שסוכמו איתי או שנאמרו לי ואיני זוכר?
• האם אני ידוע כאומן המולטי טסקינג שיכול לעשות המון במקביל?
• האם בשיחות 1:1 אני עם מסך מחשב פתוח? מציץ לטלפון מידי פעם (רק כי שם השעון או שער תירוצים עצמיים)?
• האם בישיבות צוות, מחלקה, חברה אני מוצא את עצמי ניגש לטלפון כדי להתעדכן?

אפשר גם להעמיק לרזולוציה אישית יותר:

• האם הדבר הראשון שאני עושה כשאני קם בבקר הוא להציץ בטלפון הנייד?
• האם כשאני באירוע חברתי או סתם יושבים עם חברים אני מציץ בטלפון?
• האם כשאני ממתין למעלית או לפגישה שמתאחרת, אני שוב בטלפון?

לא צריך תשובה חיובית על כל השאלות, מספיק שהשבת על 2-3 תשובה חיובית זה אומר שיתכן ואנשיך וסביבתך סובלים מה-LTP שלך.

פרקטיקה מענה ופתרונות לפומו ו-LTP "לטף" ניהולי

האם הרצון להימנע מפספוס הוא אמיתי? כמה פעמים קרה שהצצנו לטלפון הנייד וגילינו שלא באמת החמצנו משהו? האם מה שקורה אולי במקום אחר בזמן הזה, צריך לעניין אותי יותר ממה שקורה איתי – כאן ועכשיו? האם חשבתי שבעודי חושב על שם אני מחמיץ את ההווה ואת מה שקורה כאן?

איך אפשר להתמודד עם החרדה שלהישאר לא מעודכן? בחוץ? מדוע היא כה חזקה עד שהיא בעצמה גורמת לנו לפספס את המתרחש מול עיניינו, היכן שאנו באמת יכולים להשפיע, להיות חלק, לתת משמעות.

כשהייתי צעיר יותר, לא הבנתי מדוע המבוגרים ממני אומרים שהחיים עוברים מהר. לא מזמן, במהלך ישיבת ניהול שבה נכחו מנכ"ל מבוגר וסבלן ודרג הסמנכ"לים, הבחנתי שאחד הסמנכ"לים, צעיר בגילו, מידי פעם מציץ בטלפון. המנכ"ל פנה אליו ואמר לו בנחת: "בפעם הבאה שתרים את הראש מהמכשיר תגלה שאתה סבא". 

הסמנכ"ל הרים גבות ולא הבין. כאדם שהבין את המרומז אמרתי: "הוא מתכוון שאתה נעדר מה"כאן והעכשיו" ונמצא בטלפון שלך באולי ובמקום אחר. אז גם החלטתי שנכון לכתוב על זה מאמר.

לפעמים כשאנו מבינים את הנזק שאנו עושים לעצמנו ולסביבתנו, אנחנו נהיים מודעים יותר ומתחילים לטפל ולתקן.

אז מה הפרקטיקה או העצות כדי למנוע את הפסד ההווה? את ה-Losing the Present?

1. לאמץ את הגישה הממוקדת – אני כאן ועכשיו. גישה שתבוא לידי ביטוי בישיבת 1:1 שהיא ללא הפרעות, ללא טלפונים, זמן קבוע, תדיר ועקבי שמשוריין לאדם שמולי – כל כולי, All in.
2. לתחום ולהגדיר מועדים ומשך – לכל ממשק עבודה, ישיבה או פגישה להגדיר שעת התחלה ושעת סיום, לעמוד בכך. זה מאפשר לכולם לדעת לכמה זמן יתנתקו מה"אולי", "ממה קורה שם" ויתרכזו במהות ובליבה.
3. להסיר איתותים וחיוויים שמעצימים את ה'פומו' – אפליקציות על שקט – לא רטט, שקט. אולי אפילו להסיר אפליקציות או פוש שלהן מהטלפון הנייד.
4. להיות מודעים לאנשים שאיתנו – בזמן שאנו איתם, להיות איתם, הכי פשוט, הכי בריא, הכי נכון. כשאני עם הילדים אז אני עם הילדים, אני לא משחק איתם וכשתורם לשחק, אני קורא דוא"ל. כשאני בעבודה, אני בעבודה. להיות 100% בכל מקום בו אני נמצא. מומלץ לקרוא ולהרחיב על הקשבה אפקטיבית בניהול.
5. בכל מה שקשור לאינטראקציה אנושית, לזכור שאין בני אדם שראויים לפחות מ-100%. מי שירגיש שאני לא איתו, יפגע, תפוקתו תיפגע, מחויבותו, חיבורו, תחושת השייכות. אפשר להקטין את זמני האינטראקציה אולם במשך התרחשותה, עליך להיות בה.
6. זימונים – להזמין רק את מי שבאמת דרוש לישיבה, לשקף את הסיבות לבחירת האנשים כדי למנוע פרשנות אפשרית מאחרים.
7. ווטסאפ – היא אפליקציה שנתפסת לרוב כחברתית ולא ככלי עבודה (דוא"ל הינו כלי עבודה, כזה שאינו "חודר" למרחב ולזמן האישי), השימוש בה, בדגש על ההמתנה לשני סימני 'וי' כחולים, שגויה ומעמידה עובדים ומנהלים במצב שאינו בריא ומייצרת פרשנות רבה. לכן, על מנת להקטין את מרחב הפרשנות האפשרי, אנו ממליצים לצמצם ככל הניתן את ממשקי העבודה דרך אפליקציה זאת.
8. לכבד את הזמן – כדי שהעובדים שלנו יהיו 100% בעבודה, נכון לכבד את הזמן הפנוי שלהם גם ב-100%.

מומלץ לקרוא את המאמרים הבאים, הם רלוונטיים לכתוב:

• העוצמה הרכה בארגונים.
• תקשורת מקרבת בניהול, איך נעביר מסרים ב-4 שלבים פשוטים.

יש גם שני פרקים בהסכת הניהולי האגדי 🙂 שלנו StartUp Down שיכולים להרחיב לך את הדעת:

פרק 4: שימור עובדים זה ניהול עובדים.

פרק 31: "הקול שלך" גילי ליפץ על העוצמה של ניהול שירותי.